<h1>צרור החיים הדרך העשירי סימן י"ב</h1>
<h2>דף ט:</h2>
וכל דבר שהוא להנאת גופו של אדם עושה במועד, כגון להחם חמין לרחיצת כל גופו, [כ"ש דבר שהוא לרפואת גופו]. וגרסי' בתוס' שותין מי דקלים וכוס העקרין בחולו של מועד, ואמרינן נמי (מו"ק י"ב, ב') רב יהודה שרא למעקר כתנא דחזא לחפיפה. וגם הגלוח היה מותר בחולו של מועד לולא שגזרו כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, הא לאו הכי, הואיל ואיכא הנאת גופו, מותר. כן דעת הראב"ד ז"ל. והאשה עושה תכשיטיה במועד, כוחלת ופוקסת ומעברת סרק מעל פניה, ובסיד שיכולה לקפלה במועד טופלתו במועד, ששמחה הוא לה לאחר קפולה, ומגעת לה שמחה במועד. הרי לך שהנאת הגוף שרי. ומעברת סרק על פניה שאמרו, יש אומרים שהוא צבע שמאדים פניה. ואיכא דאמרי מעברת סכין על פניה שלמטה. ומכאן התירו לאשה הטובלת בחולו של מועד ליטול צפרניה. ורבי' אלפאסי ז"ל התיר ליטול הצפרנים בחולו של מועד ואפי' בכלי, כמו שכתוב בהלכותיו. וכן דעת הר"מ ב"מ ז"ל.
<h2>דף י.</h2>
(חסר בכת"י) צריך לרכוב לצורך המועד והוא אדם שאינו רגיל ללכת ברגל. כן דעת התוספות. ועושין אורוות לסוסים. ורבינו מאיר הלוי התיר לעשות אוצר בחול המועד אם צריך לאותו אוצר שיניח בו דבר שבא לו ערב הרגל או במועד. וסורקין את הבהמה במסרק של ברזל. אבל אין מרביעין בהמה במועד. ובונין איצטבא לישב בה במועד, והוא בנין של אבנים.
<h2>דף י:</h2>
ולענין לעשות סחורה בחול המועד, לשון ר"ם ב"מ ז"ל, אין עושין סחורה בין למכור בין לקנות במועד. ואם היה דבר האבד שאינו מצוי תמיד לאחר המועד, כגון ספינות שיירות שבאו, או שהן מבקשין לצאת ומכרו בזול, או לקחו ביוקר, הרי זה מותר למכור או לקנות. ואין לוקחין בתים ועבדים אלא לצורך המועד. הנה שרבנו מקל בענין שאם ימצא אדם לקנות בזול ואחר המועד לא ימצא אלא למכור בזול, מותר, וכן דעת רש"י ז"ל. ובתוספות החמירו ואמרו דלא התירו בפרקמטיא האבד אלא במה שמאבד מן הקרן, אבל אם ימכור עתה סחורתו יותר ממה שימכרנה אם ימתין אחר המועד, אסור. ורב נטרונאי ז"ל השיב במי שבא בסחורה לידי לישא וליתן בצנעה בתוך ביתו, מותר, דדבור בעלמא הוא ואינה מלאכה, הילכך בצינעא היתר גמור הוא. ולענין הלואה לגוי ברבית יש סברות רבות, ורבותינו דבאיברא ז"ל היו נוהגין שהיו מלוין לגוים בחול המועד ומקבלין הרבית משבוע ראשונה, והיו מוציאין אותו בכבוד י"ט, וכדאיתא בירושלמי (מו"ק פ"ב) אי את ידע דאת מזבן ואת שתי גבן זיל זבון. וכל אלו הדברים כל מה שאדם יכול לעשות בצנעה יעשה.
<h2>דף יב:</h2>
ועני שאין לו מה יאכל, מותר לבעל הבית לתת לו פעולה ואע"פ שהיא אסורה לעשות במועד כדי שיטול שכרו להתפרנס בו. וכן השכיר אע"פ שיש לו במה שיתפרנס ובעל הבית מפסיד ענינו, מותר לשכיר לעשות כדי שלא יפסיד בעל הבית, דכשאמרו שהוא קוצר ודש וזורה, לא אמרו שיעשה הוא בעצמו, אלא שכרו ישראלים. וכבר שאלו להראב"ד ז"ל מאי טעמא שרי לדרוכי ענבים לדרוך במועד והא לדידיה לא הוי דבר האבד. והשיב, כל ישראל ערבים זה לזה, ומשום דבר האבד של בעלי בתים מותר לדרוך, ודכותה פועל שאין לו מה יאכל בעל הבית נותן לו פעולה אפילו מדבר שאינו אבד. דרב יוסף ישראלים הביאום, דאי גוי מאי קא מקשה אביי ובלבד שיכניסם בצנעה, והא גוים לא בעו צניעותא. וכלל גדול הוא בחול המועד, דבר האבד מותר לעשותו במועד. וזה בשהיה דבר האבד עכשיו במועד, וקודם המועד לא היה דבר האבד. אבל אם היה כמו כן דבר האבד קודם המועד (כאן חסר בכת"י)...
וכל דבר שהוא להנאת גופו של אדם עושה במועד, כגון להחם חמין לרחיצת כל גופו, [כ"ש דבר שהוא לרפואת גופו]. וגרסי' בתוס' שותין מי דקלים וכוס העקרין בחולו של מועד, ואמרינן נמי (מו"ק י"ב, ב') רב יהודה שרא למעקר כתנא דחזא לחפיפה. וגם הגלוח היה מותר בחולו של מועד לולא שגזרו כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, הא לאו הכי, הואיל ואיכא הנאת גופו, מותר. כן דעת הראב"ד ז"ל. והאשה עושה תכשיטיה במועד, כוחלת ופוקסת ומעברת סרק מעל פניה, ובסיד שיכולה לקפלה במועד טופלתו במועד, ששמחה הוא לה לאחר קפולה, ומגעת לה שמחה במועד. הרי לך שהנאת הגוף שרי. ומעברת סרק על פניה שאמרו, יש אומרים שהוא צבע שמאדים פניה. ואיכא דאמרי מעברת סכין על פניה שלמטה. ומכאן התירו לאשה הטובלת בחולו של מועד ליטול צפרניה. ורבי' אלפאסי ז"ל התיר ליטול הצפרנים בחולו של מועד ואפי' בכלי, כמו שכתוב בהלכותיו. וכן דעת הר"מ ב"מ ז"ל.
